החלטה בתיק רע"א 7816/11

            בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיאה י' זפט) מיום 12.9.2011 בהפ"ב 38426-07-11 בו נדחתה בקשה להעברת הבוררים - השופט (בדימ') י' שמעוני, פרופ' א' בנדור ועו"ד י' רזניק  - מתפקידם.

רקע והליכים קודמים

א.         המבקש ייצג את המשיבים בהליך משפטי. על רקע זה התגלע ביניהם סכסוך באשר לשכר הטרחה שעליהם לשלם לו. המבקש הגיש תביעה כנגד המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וביום 14.12.06 הסכימו הצדדים להעברת הסכסוך לבוררות. על פי הסכם הבוררות מיום 26.2.07, זו נערכה במתכונת דו-שלבית: תחילה נדון הסכסוך לפני הבורר השופט (בדימ') ד' ארבל, וניתנה לצדדים זכות לערער על הפסק לפני הרכב של שלושה בוררים המקובלים על הצדדים, ובהעדר הסכמה - במינוי בית המשפט.

ב.         ביום 26.2.08 נתן הבורר ארבל את פסקו (להלן פסק הבוררות הראשון) בו דחה את תביעת המבקש. המבקש הגיש ערעור על החלטת הבורר להרכב הבוררים שמונה: השופט (בדימ') י' שמעוני, פרופ' א' בנדור ועו"ד י' רזניק, וביום 20.1.11 נדחה ערעור המבקש על-ידיהם.

ג.          המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות, בגדרה טען שתי טענות מרכזיות: האחת, כי בפסקם לא התייחסו הבוררים לטענותיו הנוגעות לטעויות שנפלו בפסק הבוררות הראשון; והשניה, כי למרות שהבוררים קבעו קודם למתן הפסק כי תיק הבוררות יועבר לידיהם, התיק לא היה מצוי לפניהם קודם לנתינתו, לא נבחנו טענותיו הנוגעות להתנהלות הבורר ארבל ולהשגותיו על קביעותיו.

ד.         בפסק דינו מיום 3.7.11 קבע בית המשפט המחוזי (השופט ש' שוחט) כי פסק הבוררות יוחזר לבוררים כדי שיינתנו ההוראות הדרושות להמשך הדיון לפניהם, וכדי שטענות המבקש הנוגעות לטעויות שנפלו בפסק הבוררות הראשון יידונו ויוכרעו (להלן פסק הדין הראשון). קביעה זו נעשתה לאחר שבית המשפט מצא כי בפסק הבוררות לא נדונו טענות המבקש בקשר לטעויות הללו. באשר לטענתו השניה של המבקש, שעל פיה קודם למתן הפסק לא היה תיק הבוררות מצוי לפני הרכב הבוררים, קבע בית המשפט המחוזי כי אינו נדרש לטענה, אך כי מוטב יהיה שתיק הבוררות יימצא בפני הבוררים בשעה שישלימו את פסקם. 

ה.         לאחר מתן פסק הדין הראשון עתר המבקש בשנית לבית המשפט המחוזי, והפעם בבקשה כי הבוררים יועברו מתפקידם. לעניין זה טען שוב, כי תיק הבוררות לא היה מצוי בפני הרכב הבוררים קודם למתן הפסק, כי בכך הפרו את חובת הנאמנות בה הם חבים, וכי הדבר מעלה חשש ממשי למשוא פנים באופן המקים עילה להעברתם מתפקידם.

ו.          בית המשפט המחוזי (סגן הנשיאה זפט) דחה את הבקשה. נקבע כי בפסק הדין הראשון לא נדונה הטענה העובדתית לפיה תיק הבוררות לא הועבר לבוררים, וכי אף אם התיק לא הונח לפניהם קודם למתן פסק הבוררות, אין בכך כדי להצדיק את העברתם מתפקידם, בנסיבות המקרה. זאת, מאחר שיש להניח שבמסגרת הסיכומים אותם הגיש המבקש צורפו כל הראיות הדרושות לביסוס טענותיו.

            מכאן הבקשה הנוכחית.

בקשת רשות הערעור

ז.          בבקשתו שב המבקש על הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי שעיקרן, כאמור, כי קמה עילה להעברת הבוררים מתפקידם, מאחר שתיק הבוררות לא היה מצוי בפניהם במועד מתן פסקם. המבקש מפנה לפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל (לא פורסם), וטוען כי על פי אמות המידה שהותוו באותו העניין קמה עילה להעברת הבוררים מתפקידם. המבקש מוסיף וטוען כי המשך ניהול הליך הבוררות לפני הרכב הבוררים יגרום לו נזק בלתי הפיך, שכן אינם מעוניינים לדון בערעור וכן נוכח קביעתם בפסק הבוררות לפיה הממצא בפסק הבוררות הראשון באשר לטענות לגופן מבוסס כדבעי. נוכח קביעה זו, כך טוען המבקש, ההליך הנוסף לפני הבוררים הוא בגדר "משחק מכור", כהגדרתו, שתוצאתו ידועה מראש.

            באשר לפסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין העברת הבוררים מתפקידם, טוען המבקש כי ההנחה עליה מיוסד פסק הדין, לפיה במוצגים אותם הגיש במסגרת הליך הערעור יש כדי לרפא את הפגם הנטען בדבר אי הימצאות תיק הבוררות לפני הרכב הבוררים, אינה מבוססת. כן נטען שפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו עולה בקנה אחד עם הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (אשר הוסכם כי הבוררות תתנהל לפיהן), הקובעות כי ההכרעה בערעור תיעשה על יסוד כתבי הטענות שהוגשו והראיות שהובאו לפני הערכאה הדיונית כעולה מן הפרוטוקול שנרשם. עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו, לפיה בפסק הדין הראשון לא נדונה טענתו שפסק הבוררות ניתן מבלי שהועבר להרכב הבוררים תיק הבוררים, וטוען כי טענה זו נדונה והתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי בגדר פסק הדין הראשון. כן נטען לעניין זה שבמסגרת ההליך לפני בית המשפט המחוזי אשר קדם למתן פסק הדין הראשון הודה בא כוח המשיבים, כי תיק הבוררות לא הועבר להרכב הבוררים. בנוסף על הנטען, מפנה המבקש לתכתובת שהוחלפה בין באי כוחו לבין הרכב הבוררים והבורר ארבל, ממנה עולה לשיטתו כי תיק הבוררות "נעלם" ולא הועבר להרכב הבוררים.

הכרעה

ח.         לא אוכל להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות תינתן במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית החורגת מגדר עניינם הפרטני של הצדדים, או מקום בו נדרשת התערבות בית משפט זה מטעמים של צדק או מניעת עיוות דין. כשלעצמי סברתי כי יש לנקוט בגישה גמישה יותר (ראו למשל, רע"א 7255/11 וורמן נ' רוזנסוהאסמכתאות הנזכרות בפסקה ו' שם), אך ההלכה היא זו הנזכרת. מקרה זה אינו נמנה על אלה.

ט.         אמות המידה העקרוניות הנוגעות להעברת בורר מתפקידו הותוו בפרשת ארט-ביהנזכרת. כפי שציין השופט דנציגר באותה פרשה, על דרך הכלל תוכרע סוגיית העברת בורר מתפקידו (לפי העילה הקבועה בסעיף 11(1) לחוק הבוררות) על יסוד מבחן, אובייקטיבי במהותו, לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים. כך נקבע שם:

"סיכומם של דברים: ניתן למצוא נימוקים לכאן ולכאן בשאלה האם יש להחמיר או להקל במבחן הפסלות של בורר לעומת שופט. אני כשלעצמי סבור כי המבחן לפסלות בורר צריך שיהיה דומה למבחן שנקבע בעניינם של שופטים, קרי, כי על הטוען לפסלות בורר להוכיח בהתבסס על ראיות אובייקטיביות, קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. קביעתן של אמות מידה מחמירות יותר לבורר מאלה שנקבעו בעניינם של שופטים עלול להוביל למצב בו בוררים יירתעו מלקבל על עצמם את התפקיד ואף יחששו מפני תביעות לפי סעיף 30 לחוק הבוררות. כמו כן, החמרה יתרה באמות המידה לפסלות בורר עלולה לפגוע ביעילות מוסד הבוררות כמנגנון מהיר להכרעה בסכסוכים. מנגד, הקלה באמות המידה הנדרשות מבורר עלולה אף היא להביא לפגיעה במוסד הבוררות ולאמון שרוכש לו הציבור" (שם, בפסקה 115 לפסק דינו).

            עם זאת, ציין השופט דנציגר כי בנסיבות קיצוניות עשוי חשש לפגיעה במראית פני הצדק כדי להצדיק העברת בורר מתפקידו מכוח סעיף 11(1) לחוק הבוררות (פסקה 118 לחוות דעתו). באשר לאופיין של אותן נסיבות קיצוניות הפנה הוא לנסיבות אותן מנה בחוות דעתו ברע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה(לא פורסם):

"מן הסקירה שלעיל ניתן לגזור שלוש נסיבות חשובות לענייננו, העולות מן המקרים המיוחדים בהם ניתנה הבכורה דווקא לעקרון מראית פני הצדק ולמבחן "החשש הסביר" הסובייקטיבי. האחת, לכאורה מובנת מאליה - כי מראית פני הצדק נפגעה או עשויה להיפגע בצורה מוחשית וברורה. ודוק: המשותף למקרים בהם הופעלו מבחנים אלו דווקא, היה כי הם היו מצויים בטווח שבין הפגיעה במראית פני הצדק לבין החשש הממשי למשוא פנים, כאשר תחושת הצדק לא איפשרה המשך הדיון לפני אותו שופט רק משום שהמסכת העובדתית שלהם לא הקימה חשש ממשי למשוא פנים; השנייה, כי במקום בו חלה עמימות עובדתית, למשל באשר לתוכן הדברים שהוחלפו בשיחה בין שופט לבין צד אחד בלא נוכחות השני - העדיפה הפסיקה שהחילה את עקרון מראית פני הצדק - ללכת בדרך "הזהירה" יותר ולנהוג כאילו הוכח שהצדדים דיברו ביניהם על עניין המהותי להליך, דרך המובילה להעברת התיק לשופט אחר; השלישית, כי שופט לא ישב בדין מקום בו חזקת מקצועיותו אינה ערובה מספקת לשמירה על מראית תקינות ההליך. מילים אחרות, לעיתים מזמנת המציאות מצבים בהם מקצועיותו של שופט מיומן וניסיונו לא יוכלו לנסיבות, אשר בהצטרפן, גם אם יצליח השופט לשמר את האובייקטיביות המקצועית עליה הוא אמון, הדבר כרוך במאמץ שאינו בשגרה ואשר עשוי להיראות אחרת לצופה מן הצד" (פסקה 13 לחוות דעתו בעניין גנאמה).

            כפי שציינתי בפרשת ארט-בי, אף אני סבור כי יש לאמץ את מבחן קיומו של חשש ממשי למשוא פנים כמבחן הקובע לעניין העברת בורר מתפקידו לפי סעיף 11(1) לחוק הבוררות. עם זאת, סברתי כי את החריג לכלל זה ניתן יהיה לזהות בנקל באותם מקרים בהם השכל הישר יחייב את המסקנה, שמראית פני הצדק אינה מאפשרת המשך הדיון לפני הבורר. זו הייתה תמצית עמדתי: